הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
מרצוני הטוב והחופשי החלטתי לכתוב ולהעלות את אשר על ליבי באתר שמשמש עבורי לפחות כעיר מקלט מהאויביים השלילים סביב כל מי שמשרת במשטרה.
 
 

היום האחרון

"ערב טוב לכולם, תתחלקו לקבוצות בבקשה", אמרה הפסיכולוגית בקורס למודעות עצמית.

"אני מבקשת שכל קבוצה תבחר לה חיה, לא עקרוני איזו סוג, לחיה שאתם בוחרים תצטרכו לבנות סיפור שהיא מביאה איתה. רוצה לומר, תביאו אותי למצב שלא אשכח את אותה חיה ובטח שלא את סיפורכם."

כל קבוצה התכנסה בתוך עצמה התחבטה והתלבטה באיזו חיה לבחור ואת סיפורה.

הקבוצה שלי היתה אנמית ורדומה, ונאלצתי לתפוס את ההגה ולנווט את האונייה לחוף מבטחים לבחור חיה, וסיפור הולם שיגרום למנחת הקורס לא לשכוח את החיה שבחרתי ואת סיפורה.

הזמן שהוקצב לכל קבוצה הסתיים, הפסיכולוגית עברה קבוצה, קבוצה, ותחקרה אותם על בחירתם והאזינה לסיפורם.

"מה איתכם?!" שאלה כאשר הגיע לקבוצה שלי, עיניי הקבוצה ושל שאר היושבים הופנו לעברי, נחנקתי לרגע.

לא רגיל לאור הזרקורים, מאומן יותר בתפקיד דני-דין שאיפה של כל בלש במשטרה.

תרגלתי נשימות, הסתדרתי בכסא וייצבתי את הישיבה, אהה... הכסא שבחרנו, כל היושבים בחדר נחנקו מצחוק... "סליחה," אמרתי במבוכה, "החיה שנבחרה היא תוכי." המרצה הביטה אליי במבט מופתע משהו, לא השארתי לה זמן לשאול למה והמשכתי ברצף תוך שאני מצביע על הכתף הימנית שלי, "כל בוקר כשאני קם, פוקח את העיניים אני רואה את התוכי יושב לי על הכתף . התוכי אומר לי כל פעם מחדש, 'היום!'.
"בפעם הראשונה שאלתי אותו מי הוא בכלל?! מה הוא עושה על הכתף שלי ועל מה הוא מדבר בכלל?! מה 'היום' מה הולך לקרות?! התוכי השיב לי בקול הצווחני שלו כי היום זה היום האחרון שלי... התכווצתי והרגשתי כי הדם נמוג מפניי ואני הופך לחיוור, 'יומי האחרון?! אתה בטוח?!' שאלתי אותו בחשש... 'חד -משמעית' ענה בצווחה והתעופף מהחלון הפתוח בחדר ונעלם... רצתי מייד למקלחת ולאחר מכן העפתי עליי בגדים, יצאתי במהירות מהבית והתחלתי בסבב שלומים אחרונים לכל האנשים החשובים בחיי... פינקתי את עצמי בארוחה במסעדת יוקרה בצהריים ואחרי זה ישבתי בחוף הים עם מכשיר ה-mp3 והאזנתי לשירים אהובים עליי וחיכיתי לשקיעה המהממת.
מיותר לציין כי לא קרה דבר, אני פה הרי מספר לכם את סיפורי. שימו את עצמכם במקומי מה אתם הייתם עושים בסיטואציה שלי?! רצים לעו"ד לסגור צוואה?! רצים להעביר כספים מחשבון הבנק למשפחה? ממשיכים לישון לברוח מהידיעה? אף אחד לא יודע מתי יגיע יומו, זה גדול מאיתנו, תתנהגו כל יום כאילו זהו יומכם האחרון, תעשו רק מה שאתם אוהבים, ותהיו במקום שאתם בוחרים בלב שלם להימצא בו.

הקול הפנימי שלנו מכוון אותנו למקומות הנכונים, והראויים שאנחנו צריכים להימצא בהם. אל תישארו במקום שעושה לכם רע, במקום שאתם לא מוערכים ומנצלים אתכם."

הכיתה השתתקה אף אחד לא זז... אחרי זמן שנראה כמו נצח, פנתה אליי הפסיכולוגית בקול שקט ושאלה "במה אתה עובד?" בלעתי את הרוק שהיה לי בפה, "במשטרה." עניתי בקול צרוד.

"אתה מרוצה ושלם עם מה שאתה עושה?" חייכתי חיוך של ילד קטן והבטתי לרצפה, מה אני עונה לה עכשיו ראב'ק?! סיבכה אותי... זה יסתור את כל המסר של התוכי...

 
 
האישה שאיתי

מקבל צמרמורת כל פעם מחדש כששומע את השיר של דיוויד ברוזה מתנגן, במיוחד כשזה בזמן העבודה ברדיו של הניידת.

כשהתחלנו לצאת היא לא ידעה מה ההשלכות של העבודה על הקשר שלנו, השעות שללא הגבלה, ההקפצות, המשכורת המעליבה, הסיכון , העייפות הנפשית אחרי חשיפה לזוועות של פיגועים ,הזיעה הקרה שעל המצח אחרי חלום בלהות שצף לו לאחר מכן לאורך שנים ולא מרפה ...

על כך שבחגים בד"כ הכסא שלי בשולחן יהיה ריק, שלא נוכל לקבוע כמעט כלום ולהיות בטוחים שזה יתממש, ולא בגלל שלא נרצה בו, בעיקר בגלל אירוע כזה או אחר בעבודה, והמציאות של הפשיעה שרק גוברת ומחריפה.

תמיד כשאני חוזר בשעת לילה מאוחרת, היא מחכה לי במיטה ערה, בציפייה דרוכה לבואי, תמיד דואגת ועוטפת באהבה והערצה...

מעולם לא התלוננה על העבודה, ולא ניסתה לגרום לי לחשוב על עבודה אחרת, הסיבה היחידה היא הידיעה שלה עד כמה אני אוהב ומאמין במה שאני עושה. אפילו כשהקפיצו אותי מאילת באמצע נופש מבצעי בגלל אירוע מאוד חריג, היא לא פצתה פה נהפוך הוא, חיזקה ועודדה ואמרה שמה שהכי חשוב לה שאשמור על עצמי.

זה שהנופש שחיכנו לו כל כך מסתיים אחרי יום אחד לא מהווה עילה לתחושת אכזבה ושביזות כי אני בדרך לעשות את מה שאני הכי אוהב, כשחזרנו השיר "האישה שאיתי" התנגן ברדיו היא החזיקה לי את היד חזק ושלחה לעברי מבט מלא אהבה והערצה...

היא הורידה אותי בתחנה וחזרה הביתה, אחרי חצי שעה התקשרתי אליה שתבוא לאסוף אותי... הפעילות בוטלה בגלל עניין טכני שמנע את קיומה.

המדהימה הזאת חזרה לאסוף אותי והביאה איתה מנת פלאפל, לא אמרה דבר על כך שבסופו של דבר חזרנו מהנופש באילת סתם, הובטח לי פגרת מפקד כפיצוי עבור אותו אירוע מעצבן... תכננו יום כייף בצימר בצפון לפצות את שנינו, עבר מאז כמעט חצי שנה, עוד ממתין לפגרה הזאת, רק שהפעם לא תכננו דבר ולא כי לא רצינו, פשוט לא קיבלתי אותה עד היום...

התחייבות לא מחייבת אני מגדיר אותה, כשדורשים ממך 400 אחוז ולא נותנים לך 50, תחושת העלבון והאכזבה היא הכי צורבת, יותר מזו שהיתה לי כל הדרך בחזרה מאילת...  
 
 
הכבשה השחורה
 
נרשמתי ללימודים אקדמאים באוניברסיטה בחיפה כמו רבים מהשוטרים. הידיעה כי התואר הזה יעלה לי את המשכורת וישפר לי את כל המרכיבים בתלוש, הביאה אותי לספסל הלימודים. מצאתי כי הסיבה שבגללה הלכתי ללמוד, גרמה לי להגיע למקומות שלא ידעתי שקיימים בי כלל. הציונים במהלך הסמסטרים עלו ותחושת הביטחון ביכולת הלמידה שלי הרקיע שחקים.

הטעם המר של הויכוחים האין סופים עם ראש המשמרת לגבי התאמת הסידור עבודה ליומיים בשבוע שאני לומד, ובפעמים שלא הצלחתי לשנות ונסעתי ללמוד אחרי משמרת לילה שהסתיימה בשעה 6 בבוקר, מקלחת ועף ללימודים עד שמונה בערב לא שברו אותי.

חווית הלמידה שגיליתי את עוצמתה, ושמילאה את כל החדרים בליבי בשמחה של ילד קטן שקיבל מתנה, הפכה אותי למאושר.

מצאתי את עצמי מגיע פעמיים בשבוע לאוניברסיטה שוכח את הקושי בעמידה בשכר הלימוד במשמרות הקשות, ובבעיות האישיות ונהנה כל כך, שלא חשבתי שקיים בכלל משהו במקום הזה שיכול לפורר לי את כל התחושות שציינתי למעלה.

במהלך אחד השיעורים באמצע השיעור, נכנסו לכיתה ראש החוג שלנו שבכל הזדמנות שהוא מגיע, טורח לציין כי גם הוא הלך ללמוד בגיל מאוחר, ושהנורמה המקובלת בארץ ללכת ללמוד בגיל 23 לא מחייבת. הסגנית שלו שעמדה מאחורי הנהנה בראשה כמחזקת את דבריו, הדבר היחידי שעלה לי בראש כשהבטתי על פניה היה, למה היא צריכה למרוח סומק בכמות כל גדולה שמעלה גיחוך בעיניי, חיזוק באיפור הוא שלה הוא הוכחה חותכת כי הנורמות באיפור הם לא מחייבות ולא יעשו טוב לכל אישה...

הריכוז באיפור שלה, גרם לי לא להבחין בדמות נמוכה שנכנסה עימם ונעמדה מאחור, קצינה מהמטה הארצי מחוליית לימודים, בדרגת סנ"צ.

לא הבנתי בתחילה מי היא, וסיבת המצאה בכיתה, אחזור אליה מאוחר יותר.

ראש החוג שדקלם את נאומו הקבוע לגבי נורמות הלמידה המתבקשות באוניברסיטה, ואת חשיבות הרצינות שבלמידה גרם לכולם לצלול לשינה עמוקה.

בסיום נאומו "נזכר" להציג את הקצינה שבאה איתם, ופינה לה את מקומו לפני הכיתה.

היא הציגה את עצמה שוב, וטרחה לציין כי היא לא באה להשיב על שאלות של שוטרים לגבי התוספות של השכר לבעלי תואר, כי אין כרגע החלטה סופית לגבי אחוזי התוספת בשכר. היא באה לספר לנו על האקדמיזציה במשטרת-ישראל ועל כך שהאוניברסיטה והמשטרה חברו יחדיו, ובנו מסלול לימודים אקדמאי בעל תכנים משטרתיים בנושא הלמידה של אותו תואר, בוגר תואר זה יוכל להתגייס למשטרה לאחר מכן והתואר הנ"ל יוסיף לו רבות... היא אף נפנפה בזה שכרגע קצינים בדרגת רפ"ק חויבו ללימודים הללו, גם אם הם בעלי תואר ראשון.

מבטים של כולם נפגשו והמבט בעיניי כולם כאילו אמר "מה זה מעניין אותנו?"

לקינוח הוסיפה והזכירה כי בקורס הקצינים יש מסלול למידה מיוחד לתואר זה שממומן כולו ע"י המערכת... הם לא צריכים להגיע ללימודים טרוטי עיניים אחרי משמרת לילה, הם לא צריכים לריב כל פעם מחדש על סידור העבודה שיאפשר להם להתקדם קצת בתנאי השכר שלהם, והכי חשוב... הם לא צריכים לחפש מאיפה להביא אלפי שקלים למימון התואר, המדינה דואגת לחלק מהשוטרים...

שנייה לפני שסיימה את דבריה, והפמליה באה לצאת מהכיתה, רציתי לקום מהכסא שישבתי עליו, להביט לה עמוק לתוך העיניים ולשאול אותה, האם המשטרה הזאת זוכרת את הפועלים שעושים את העבודה הכי קשה בשטח, מסכנים את חייהם, נלחמים בפשיעה, עובדים שעות מטורפות ללא חגים ושבתות, חיים מהלוואה להלוואה בשל המשכורת הנמוכה, ולא מוערכים כלל. האם המשטרה חושבת שרק מי שקצין זכאי למימון התואר שלו?!

למה בכל גוף ממשלתי אחר לא עושים אפליה בין דרג לזרג ומסייעים לכל מי שרוצה ללמוד בכל דרך, גם בסיוע כספי, וגם בשעות העבודה.

למה אנחנו חייבים להיות תמיד "הכבשה השחורה" במדינה הזאת בכל ההטבות שזכאים עובדי מדינה אחרים, וכשצריך להקריב קורבן אנחנו הכבשה הראשונה שנשחטת כל פעם מחדש...

  
 
בלש או לא בלש?
הבטתי מהצד על האזרח האומלל שמחכה מעל שעתיים להגיש תלונה בתחנה על גניבת רכבו, השעה הייתה קצת לפני עשר וחצי, החוקר התורן היה באמצע חקירה של עצור בגין תקיפת שוטרים, חיכתה לו עוד אישה שברחה מבעלה לאחר שתקף אותה, ניידת אחת מתוך שלוש עושה סריקות בעיר לאתר אותו ועוד שתי ניידות מאוישות במתנדבים טיילו בעיר ללא מטרה ברורה.

המבט בפני של האזרח היה כל כך מיואש שהרגשתי צורך לפנות אליו ולנסות לעודד אותו במקצת, לא ידעתי בתחילה על מהות הימצאו בתחנה, פניתי אליו בטון מרגיע ופנים מלאות אמפטיה. מטפלים בך?! שאלתי כאשר נעצרתי מולו. אני מיואש... אמר בקול שקט, אני מחכה פה כבר משמונה וחצי וחוץ מלהמתין עד שהחוקר יתפנה אליי לא פנה אליי איש... אתה גם רוצה להגיש תלונה?! שאל אותי בייאוש, לא... עניתי בחיוך אני שוטר, משרת פה בתחנה, פשוט ראיתי אותך לפני שעתיים ועכשיו אתה עוד פה אז... הרגשתי צורך לפנות אלייך. אתה בלש?! שאל בטון מופתע. כן, עניתי ביובש. וואו... אמר בקול מתלהב, זה בטח מעניין לא?!

חייכתי בחצי פה, מתעלם מהשאלה והעברתי נושא לסיבת הימצאו בתחנה. למה אתה פה? הייאוש חזר ועלה על פניו של האיש, גנבו לי את האוטו בחנייה של הסופר במרכז ת"א, חצי שעה התעכבתי בסופר וכשיצאתי הרכב כבר לא היה במקום. רגע, רגע... אמרתי בטון חשדני, באיזה סופר בדיוק הייתה?! האדם נרתע קצת לאחור ומבט של חשש עלה על פניו. בבן יהודה למה?! הרכב שלך מסוג מזדה 6 החדשה בצבע לבן? שאלתי בטון מלא ביטחון. . . איך אתה יודע?! קפץ ממקומו כאילו הכיש אותו נחש... חייכתי חיוך של ג'וקר, הוצאתי את הנייד שלי וחייגתי למספר שהיה שמור לי בזיכרון, כן ענה לי קול של בחורה מהצד השני, שנייה עניתי מה המספר רכב שלך?! האדם ירה את מס' הרכב בצרור מהיר... חזרתי לבחורה שהמתינה על הקו ודקלמתי את המס' רכב.

מס' שניות עברו ונאמר לי כי הרכב נמצא בחניון באזור נחל הירקון וכי הוא נגרר בערך לפני שלוש שעות.

סגרתי את הנייד הבטתי במבט אבהי על האזרח ושאלתי אותו, אתה רוצה את הרכב שלך?! ...ברור ענה לי בקול משתומם. סע לחניון גרירה של עיריית ת"א הרכב שלך מחכה לך שם, תצטייד רק במזומן של כמה מאות שקלים לשחרר אותו... עוד לא הספקתי לסיים את המשפט הוא כבר היה בדרך החוצה, שנייה לפני שיצא עצר הסתובב אליי אחורה ושאל, אבל איך ידעת...?! בלש או לא בלש?! עניתי בקול נמוך... הוא נתן בי עוד מבט חטוף ויצא בריצה לחפש מונית בחוץ שתיקח אותו לחניון.

איך ידעתי...?! שכבתי על הגג שצופה על הכביש משעות הבוקר במסגרת העבודה, הבחנתי בגורר שנעצר מול הסופר והרים מזדה 6 לבנה ונעלם מהמקום. נחרט לי בזיכרון משהו לא רצוני, אבל בטוח יעיל לאותו אזרח ועל פניו וגם לחוקר תורן שהלילה רק התחיל והוא תולש שערות מעצבים מהעומס שעוד מחכה לו, פחות אחד בזכותי, אחרי זה החוקרים עוד אומרים על הבלשים שהם לא עושים כלום...

 

התנתקות מרגשת

... גררתי אותך מחוץ לבית שלך. אתה נתפסת בשתי ידיך בידית של הדלת, נלחמת כמו אריה. לא רציתי להפעיל יותר כוח, פחדתי להכאיב לך, העיניים שלך היו מוצפות בדמעות. אם היית מרים את המבט שלך אליי היית רואה שגם שלי... הקצינים שעמדו בחוץ צעקו כל הזמן ברמקול הנייד "אל תתנגדו" היה שלב שרציתי להרפות ממך ולגרור אותם... לגרור אותם פנימה, קחו אחריות, קחו חלק למה שרק הלב שלי יכאב שנים אחר כך?! וזו לא לשון מליצה. הייתי שם כן, אני לא מתבייש לומר. מלאתי פקודות, פקודות שלא אני ולא גדולים ממני הבינו בדיעבד את המשמעות שלהם. קראתם לזה "התנתקות" אני קראתי לזה קריעה. קריעה של אנשים מהבתים שבהם הם גידלו את הילדים שלהם, קריעה של חומת המגן האנושית שעוד הסכימה לשאת באחריות, ובאומץ הזה לגור בישובים סמוכים לעזה. מה נזכרתי בזה פתאום? חזרתי היום מהעבודה ועצרתי טרמפ לשני צעירים עם תיק צד שהיה קשור לו בקצה בד כתום "הצבע של ההתנתקות" הם עלו לרכב אחרי ששאלו אם אני מגיע לכיוון חיפה. באיזה שהוא שלב הם התחילו לשוחח איתי ושאלו אם אני שייך לכוחות הביטחון, עניתי שכן. הם הבחינו באקדח ובאיתורית בצד המכנס. השאלה המתבקשת שלהם בהמשך הייתה אם הייתי "שם"... עניתי שכן. הם ביקשו ממני לעצור בתחנת אוטובוס הקרובה וביקשו לרדת. עניתי להם שאני עוד ממשיך הלאה לחיפה, למה הם יורדים עכשיו ? הם לא ענו והתעקשו לרדת... עצרתי בתחנת אוטובוס הקרובה והם ירדו. אחד מהם שנייה לפני שירד אמר לי אני רוצה לומר לך משהו... "אני זוכר אותך, גוש קטיף זוכר?! ... אני לא שוכח, אתה הוצאת את אבא שלי מהבית גררת אותו החוצה, אני הייתי עם אזיקים על הידיים באותו זמן, אם לא היו עוצרים אותי, אתה היית מפורק..." הוא הוציא את רגליו מחוץ לדלת שנשארה פתוחה וטרק אותה. נשארתי המום מאחורי ההגה, מנסה לשחזר את האירוע, לא זכרתי את הפרצוף שלו , דבר אחד אני לא אשכח, הבטתי אחורה וראיתי אותם עולים על אוטובוס, במושב האחורי הוא השאיר לי ספר תהילים קטן, ואת הבד הכתום על הספסל האחורי... שומר את שניהם בתא כפפות ברכב. רחוק מהעין אבל הכי קרוב שיכול להיות ללב... אוהב אותם

 
 
ניצול ללא סמכות
הגדרת -התפקיד: עבדי מדינה

הגעתי הביתה אחרי משמרת בוקר, השעה הייתה חמש אחה"צ הספקנו לבצע ארבע צווי חיפוש קשים, שלושה מהם היו חיוביים והרגשת הסיפוק הייתה בשיאה... תחושת החיוניות, והחשיבות של העבודה של הצוות שלי ושלי, העמידה לרגע את תחושת התסכול מהמשכורת הנמוכה בסדר עדיפות משני. יהיו שיגידו עוד " פראייר " או מורעל חסר חיים, או שניהם. כזה אני, תיקון... כזה הייתי עד לאירוע הבא.

נכנסתי הביתה הנחתי את הפאוצ' על הכורסא והורדתי את האזיקים והאקדח מעליי והכנסתי לכספת בארון, העדפתי לבכות שעה על 700 ש"ח שהוצאתי עלייה, מאשר לבכות כל הדרך לקצין בודק לאחר שנגנב האקדח בהתפרצות. כבר הייתי בדרך למקלחת עם מגבת על המותניים כשהפלא' רטט בעצבנות על השולחן בסלון, "מספר-חסום " הופיע על המסך, ניחוש פראי שזה טל' מהעבודה התבקש ונענה בחיוב כשמהאוזנייה של הפלא' בקע קולו של הראש צוות שלי.

איפה אתה...?! בבית עניתי. מה קרה?! עזוב... אמר לי, לא יכול למסור כרגע פרטים תגיע דחוף חזרה תחנה, אתה פשוט גר הכי קרוב... קח תרכב שלנו ותאסוף את הבלשים, יש מידע חם לטיפול... סגרתי את הפלא' התלבשתי בחופזה ויצאתי מהבית.

נבלעתי בין ערימת הרכבים שהיו על הכביש הראשי, אנשים נורמאליים בדרכם לביתם אחרי יום עבודה שיכולים לתכנן את סדר היום בחייהם ללא הפתעות, והמשפחות שלהם יכולים להסתמך עליהם ולדעת שארוחת ערב זה כולל את אבא, את האח, את החבר... והכיסא שלהם לא יהיה ריק, שלא לדבר על חגים ומועדים שבשום מקרה הם לא ייעדרו מהשולחן, "כמו אצלנו" במשטרה, לא כך?!

חזרתי הביתה כשסיימנו בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר, שפוך ברמות קשות ונמרחתי על הכורסא בסלון נרדמתי בשנייה בערך... מג'ייפ שכמותי... איך אפשר להאשים אותי בכלל?! בתשע בבוקר כבר הייתי בעבודה שוב, סידור עבודה תוכנן מראש ע"פ דרישה של הרכזים, ולא ניתן היה לשנות את המשמרת. דיברתי עם הראש צוות שלי שבוע שעבר על כך שהיום בשעה 4, שעה לפני סיום המשמרת, אצטרך לרדת לטובת תור ברופא שיניים, "תענוג" כשלעצמו... הוא לא הולך לשום מקום הייתה תשובתו של הקמב"ל בדיבורית שברכב, הראש צוות שלי התקשר אליו לעדכן אותו על כך שאני צריך לרדת..., לא עניין אותו דבר "מה לא ברור?!" שאג אל תוך הנייד, "יש שעות עבודה, אף אחד לא ייקצר אותם על דעת עצמו, יש צרכי מערכת והם מעל הכול " וניתק את השיחה. התכווצתי בכסא כאילו נתפסתי ברצון לגנוב או לבצע עבירה מסוג פשע.

שתקתי עד לסיום המשמרת, ניסיונות של ראש הצוות שלי, לנחם אותי בכך שנקבל "אולי"את הנח אחרי 18 וחצי שעות עבודה מאמש בשבוע הבא לא הועילו... אפילו הכאב בשיניים כבר

הפך לזניח לנוכח הדקירה בלב שחשתי מדבריו של הקמב"ל על צרכי מערכת, ועל שעות העבודה הסדורות, כאילו אין לי חיים, הסלוגן שעלה לי בראש כשהגעתי הביתה בסיום אותו יום היה שההגדרה שלנו כעובדי-מדינה, היא פוגעת ולא ממצת כלל, המציאות מכתיבה את הדברים אחרת ומתעקשת שנקרא " עבדי-מדינה לאלתר..."

תתקנו אותי בבקשה אם אני טועה...

 
 
יוקרת המקצוע
 
עבר עוד שבוע עבודה, סוף שבוע שאני כל כך אוהב הגיע... מחר יום שישי "יקיצה טבעית" מתעורר באיזה שעה שבא לי, חוץ מסבב שאנחנו עושים בין הבלשים של משמרת פעם בחודש וחצי או בשישי או בשבת, הסוף שבוע כולו לטובת הטענת אנרגיות וניקוי ראש אחרי שבוע עבודה לא קל...

על שעות העבודה בכלל אין מה לדבר, יש תקופות שבאופן קבוע לפחות שלוש פעמים בשבוע עובדים לילה ושישי כן, שישי לא... "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם" השיר הזה צריך להיות "המנון" של כל בלש כששוטר ממחלק אחר מקנטר ואומר "אתם הבלשים החיים שלכם דבש, לא עובדים בסופי שבוע, הולכים על אזרחי, יש לכם הילה ויוקרה בעבודה, מה רע לכם?! " את כמות הג'ינסים שזרקתי לפח אחרי שכיבה בתצפית על גגות הפסקתי לספור כבר... השמש שיוקדת בראש לא פוסחת על הזפת שבגג היא מחממת אותו והוא נהפך להיות אלסטי כמו מסטיק, נדבק למכנס ובזה נגמר הסיפור...

לא נולד המקצוען שגם אחרי עשרים שנה של תצפיות, יצליח להימנע מהזפת במכנס. בכלל יש יתרון אדיר בללבוש מדים לעבודה, לא צריך כל בוקר להתלבט מה ללבוש, חוסכים לך את הכאב ראש.

לגבי ההילה והיוקרה המדוברת בתפקיד, חוץ מאזרחים שלא מבינים בשיט מהחיים שלהם במשטרה וחושבים שבילוש זה כמו בסדרה N.Y.P.D ואולי כמה בחורות שמתלהבות כשמגלות ממה אתה מתפרנס, וכשהן שומעות מה המשכורת שלך נעלמות אחרי שנייה... כמות ההזמנות שקיבלתי להעיד בבימ"ש לא תבייש את עו"ד ששי גז..., בכלל, אם אני לא טועה, באחד הדיונים הוא הציע לי לבוא לעשות אצלו "התמחות", פשוט לא הקשבתי לו, כי איזה משכורת הוא כבר יכול להציע לי מול החמש שלוש מאות שאני מקבל?! אין, עבודה כמו שלי זו זכייה שמתוגמלת בשכר שמשקף את הסיכון, הקושי, ושעות העבודה. לתפארת מדינת ישראל, שמבקשת מטובי בניה לבוא כי הם "נקראים לדגל" וכשהם בורחים כל עוד נפשם בם, היא מציעה להם מענק חד-פעמי מעליב, במקום לשפר להם את תנאי השירות. את המענק הזה אתה תקבל רק אחרי שתחתום כי אתה מוותר על תנאים והטבות שהיו לך עד היום, ובחתימתך אתה בעצם אומר, אני מוכן שתמשיכו לנצל אותי למשך שנתיים נוספות, גם אם זה ללא סמכות...

 
פגע וברח

היית קמב"ל שלי במשך שלוש שנים, הערכתי אותך כמקצוען בתחום שלנו שדורש לא מעט יכולות שאין לכל אחד, ולך היה אותם בגדול... חזות וקול כריזמטי וסוחף, הייתה ישיר וכנה, ולא עשית חשבון לאיש דבר שקידם את האינטרסים של המחלק בשטח מול העבריינים, ושמר על השם שלנו כבלשים לא פריירים בגיזרה שהיא אחת הקשות בארץ.

נתתי 400% מעצמי בעבודה למרות כל מה שהתבקש ממני, ובעיקר המחיר הפיזי שאני משלם היום בדיעבד גדלתי על ערכים ואמונה שתתן ותקבל, תהייה נאמן ויהיו נאמנים אלייך, תהייה לוֹיאלי למערכת, והמערכת תחזיר לך כנגד ותדאג לך. בסתר ליבי ידעתי שזה לא ממש כך, והדחקתי את התובנה הזאת כסוג של הגנה, כמשהו שנותן לי את הכוח לקום בבוקר למשמרת נוספת אחרי משמרת ארוכה וקשה שסיימתי כמה שעות קודם, נווו... אתם יודעים... צרכי מערכת, אילוצים, מידע שנכנס ודורש טיפול דחוף, תוכנית המנהל שמלחיצה את המת"ח, והסטטיסטיקה הארורה הזאת שתגרום גם לישר באדם לעגל פינות מרובעות כדי לא ליפול בסוף שנה בישיבות של הפיקוד הבכיר.

נכנסתי אלייך למשרד באחד הבקרים, המשרד שלך היה צמוד למשרד שלנו, זרקתי לאוויר החדר בוקר טוב והכנתי קפה. קראת לי אלייך לשאול אותי משהו שהיה קשור לפעילות מאמש שנתפס בא אמל"ח.

עניתי לך על השאלה ובבואי לצאת הבחנתי במברק שנכנס מכ"א לגבי מועמדויות אפשריות של בלשים לתפקיד יוקרתי באח"מ.

שאלתי אותך בנימוס ובעניין רב לגבי אותו קורס והמהות שלו, אתה יודע, סוג של בלש שרוצה להתקדם ולאתגר את עצמו אחרי שנים לא מועטות בתפקיד, בתשובה אמרת מבלי שיזוז לך שריר בפנים "זה קורס שלא תגיע אליו בחיים", המום ומושפל פניתי אלייך שתחזור על מה שענית לי, לרגע חשבתי שלא שמעתי טוב את התשובה, הרמת את הראש מערימת הניירת שהייתה לפניך על השולחן ואמרת שוב "מה לא ברור?! זה קורס רכזי מודיעין, קורס שלעולם לא תגיע אליו...".

באותו רגע הרגשתי כאילו נכנסת בי במהירות 700 קמ"ש חזיתי צד בשלדת הנפש שלי, והרגשתי איך אני מתחיל לאבד דם במהירות, והמעט שנשאר עלה לי בזינוק חד למוח. "מערכת היררכית", משמעות המילים "קצין" "מפקד" "מדרגיות" כל המושגים המערכתיים המפוצצים הללו, וההערכה שלי אלייך כמפקד נעלמו בשנייה, השתהיתי שנייה מעכל את הסיטואציה, התקרבתי אלייך לשולחן שני צעדים, הישרתי מבט לעינייך שמבט של פליאה ניבט מהם באותו רגע ואמרתי לך בקול חד ונוקשה : "תקשיב טוב חתיכת אפס מאופס, מי אתה בכלל שתגיד לי לאן אני יכול להגיע בחיי ולאן לא?! מי אתה בכלל שאתה מרשה לעצמך לפגוע בצורה כזאת באחד הבלשים שעוד מחזיק ממך קמב"ל איכותי, באחד הבלשים הבודדים שדואג להשיב לכל מי שמלכלך עלייך ועל התפקוד שלך שאתה זכייה, ודואג להסיט את נושא השיחה למשהו אחר כדי לשמור על האינטרסים שלך. תתבייש לך חתיכת אפס... " יצאתי מהמשרד שלך עצבני ופגוע.

עד היום לא ביקשת ממני סליחה על דברייך. גרוע מכך, עד היום לא דאגת לשנות את הערכת המפקד שלך בהערכה התפקודית שרשמת לי שבוע לאחר מכן ודרגתי אותי כאחד השוטרים הגרועים וחסרי המוטיבציה בתחנה כולה.

האירוע הזה היה לפני חמש שנים, עד היום אני כועס על עצמי לפעמים איך נתתי לך לפגוע בי, "ולברוח " מבלי שעשיתי מעשה כדי לשנות את אותה הערכה התפקודית הארורה שרשמת לי... שמזכירה לי לא פעם כי מי שמשקיע שוקע, ושבמקרה שלך "חרה" לא תמיד צף על פני המים...





מכתב חנינה של הנשיא
(לחץ על המכתב להגדלה)